"אתם יודעים, האמת היא שחשבתי שאתם שניכם עושים טעות", אומר אבא של מיכאל (שם בדוי), למיכאל ולי, כשאנחנו שלושתנו נכנסים למעלית, נושמים לרווחה.

"חשבתי שמיכאל בחיים לא יוכל לעבוד באבטחה עם הרקע הנפשי שלו, ושאתם משקיעים סתם מאמץ".

אני מריצה אותנו כמה שבועות אחורה.

מיכאל התחיל לעבוד בעבודה שהוא אוהב, בתחום שהוא אוהב, קרוב הביתה, הוא שמח ומרגיש משמעות בעבודתו.

אחרי כשבועיים הוא מקבל טלפון מהרופא התעסוקתי אומר לו בצורה חד משמעית ומפורשת, שהוא לא יכול ולעולם לא יוכל לעסוק בתחום האבטחה, בגלל המשבר הנפשי שעבר, כמה שנים קודם לכן, והיותו מוכר כנכה נפשי, "וגם אין לך מה לערער על ההחלטה, ההחלטה סופית".

"אנחנו נילחם", אני אומרת למיכאל. "אין דבר כזה החלטה סופית".

מיכאל במתח כמה שבועות. הרופא הרי אמר שאין סיכוי.

בזמן הזה, מיכאל משנה גישה, מערב את אבא שלו, עושה טלפונים, מתכונן לפגישה, משיג חוות דעת חדשה וחיובית מהפסיכיאטר בתרצ"ו.

אבא של מיכאל קובע פגישה אצל הרופא התעסוקתי, שיראה את חוות הדעת החדשה. שיקשיב.

אני מגיעה כמה דקות לפני הפגישה. שניהם במתח. מיכאל מרגיש שהרבה מאוד תלוי פה על הכף. העתיד המקצועי שלו, המשמעות שהוא חש בעבודה, הסיפוק, ההתחלה החדשה שרק התחילה ונתנה תקווה, ופתאום זה נראה שהיא התפוצצה לו בפרצוף.

אנחנו מסכמים שאם אפשר שייכנס רק מלווה אחד – מיכאל ייכנס עם אבא שלו, ואני אשאר בחוץ, להחזיק אצבעות, לקוות לטוב, להיות שם עבורם, לענות לשאלות אם יהיה צורך.

20 דקות אחר כך – מיכאל ואבא שלו יוצאים מהפגישה אצל הרופא התעסוקתי, שנותן למיכאל אישור רשמי לעסוק בתחום האבטחה שהוא כל כך אוהב. מיכאל קורן. מחזיק ביד רועדת משמחה את האישור,  שנותן לו הרבה יותר מסתם משפט על דף. האישור הזה הוא ניצחון אחד בקרב אחד מתוך הרבה קרבות במלחמה על העתיד שלו – המקצועי, האישי, הנפשי, השיקומי.

העבודה שלנו, המאמנות התעסוקתיות, היא הרבה פעמים להאמין, להחזיק את היד. לפעמים העבודה שלנו היא לתת כלים. לפעמים לשנות קצת את כיוון המחשבה. יש הרבה מהמורות בדרך הזו, אבל לעתים קרובות, קרובות מאוד, המציאות נותנת לנו לראות שהמאמץ הזה משתלם ונושא פירות. האנשים שאנחנו מלוות משתלבים בעבודה ובחברה, מרגישים משמעותיים, תורמים, מרוויחים ונהנים בעבודה. כמו כל אחד אחר.

ורק במעלית, כמו שכתבתי בהתחלה, רק אז, אבא של מיכאל מוכן להודות שהוא חושב שעשינו טעות, שהוא חשב שזה אבוד.

מיכאל ואני מבינים שאבא שלו יצא לקרב אפילו שהוא חשב שאנחנו עושים טעות, והוא שמח מאוד להודות שבסוף הוא זה שטעה.

לפעמים מנצחים בקרבות אפילו שהם נראים חסרי סיכוי. ולפעמים שווה לצאת לדרך ולעשות פעולה, גם כשהאמונה שלנו צריכה חיזוק. כי הביטחון נבנה עם הניסיון ועם הפעולות. אבא של מיכאל ידע שהוא נלחם, גם אם הוא לא בטוח מה תהיה התוצאה. והרי זה מה שמלמד אותנו האימון- אנחנו אחראים על המאמץ, ועל לעשות אותו הכי טוב שאפשר. התוצאה… היא כבר תפתיע אותנו לטובה…. בהרבה מאוד מקרים.